"אני יודעת שבגן הוא אוכל ארוחת בוקר, אז לא מציעה לו כלום בבית, אלא אם ממש מבקש. ואז מכינה לו תה עם ממש ממש מעט סוכר ופרי. בגן ביקשתי שיתנו לו רק 2 פרוסות לחם, כי לילד בן 3 זו כמות ממש הגיונית. עדיף שיאכל עוד מהירקות ומהגבינות והחביתה. בארוחת הצהרים הוא תמיד תמיד יבקש תוספת, אז הנחיתי את הגננת של הצהרון לתת תוספת רק מהחלבון. על ארוחת ארבע אין לי ממש שליטה, הם אוכלים שם כריכים שוב. עוד לחם... היא אומרת לי שהוא תמיד מבקש עוד. ביקשתי שתשתדל להסיח את דעתו, אבל לא נראה לי שהיא תמיד

"טוב, לא באמת, אבל ככה רציתי. בחיי." כך שיתף אותי אבא לבת 9 מהממת ולא רזה. הילדה חזרה הביתה עצבנית, ולקח להורים זמן עד שהבינו למה. אחרי שכנועים מרובים היא שיתפה, בשיעור ספורט אחד מילדי הכיתה צעק לעבר: "רוצי מהר יותר, יא שמנה!" "אני מרגיש שנכשלתי". שיתף האב. "נכשלתי בכך שלא הצלחתי למנוע ממנה להשמין. ככ הרבה דיברתי איתה, הסברתי לה, שזה בדיוק מה שיקרה. הוצאנו הכל מהבית, את כל הממתקים, הפסקנו כמעט לצאת למסעדות, כל יום מנסה לשכנע אותה לצאת איתי לרוץ....והיא לא רוצה.

ברור לי שהכל מכוונות טובות, ברור לי שזה מדאגה. ברור לי שזה מרצון לעזור. אבל כל הערה רק עושה ההיפך. בעיקר אם היא מופנית כלפי הילדה שלי. אני ההורה שלה. לא אתם. וכן, שמתי לב שהיא עלתה במשקל. וזה בטיפול. ולא, להעיר לה שלוקחת יותר מדי עוגיות, שחבל שתשמין כי ‘יש לה פנים כל כך יפות’ וכי ‘נכון שאת לא רוצה להראות כמו דודה רותי?’ וכי ‘את הורסת את השיניים’- לא יגרום לה להבין. היא בת 7. היא לא אמורה להבין דברים כאלה, וזה ממש לא אמור להיות לה אכפת. גם לעשות לי פרצוף, ו’לקרוא לי לשי

את מביטה בבן שלך, ורואה את הבטן שלו מבצבצת. את הצמיגים. אתה רואה את בת השש שלך, לובשת מידות של נערה. כשהוא רץ, החזה שלו קופץ והירכיים שלו ממש התרחבו. והתחושה נוראית. תחושה של גועל מהולה בפחד, באשמה, בכעס. המחשבות מתרוצצות: מה יגידו חברים שלו? יצחקו עליו? וסבא וסבתא? יעירו לו? יעירו לנו?? מה עשינו לא בסדר? ואיך מתקנים את המצב עכשיו? אולי ניקח אותו לשיחה? נסביר לו שלהיות שמן זה לא בריא. נסביר לה, שהיא חייבת לרסן את עצמה ולהפסיק לאכול ממתקים. נדרוש ממנו להצטרף אלינו להליכה

"לבת שלי יש כרס גדולה, נשפכת וזה ממש לא נראה כאילו זה מפריע לה. עשינו מנוי לבריכה והיא הסתובבה היום בביקיני. ניסיתי לשכנע אותה ללבוש חולצה אבל היא לא הסכימה בשום אופן. פגשה כמה ילדים מהכיתה שממש לעגו לה ונעלבה מאד. ואני כועסת על עצמי שאפשרתי לה להסתובב ככה…." (מ. אמא לבת שמונה וחצי) "הבת שלי מוזמנת לחגיגות סיום שנה ובת מצווה, והיום הרבה מהמסיבות נערכות בבריכות. התכונה סביב המסיבות האלה רבה: בנות משוות בגדי ים ו…..גם את הגוף. הבת שלי לא רזה, והיא לא רצתה ללכת לחלק מהמ

עם כל הריון (לפעמים אפילו עם המחשבה על ההריון….) נולד גם שק של רגשות אשמה, שמתמלא לו וגדל עם הזמן. רגשות האשמה האלה, לא רק שאינם מקדמים, הם אפילו מעכבים: יש נטייה לשקוע בהם ולהשקיע בהם המון אנרגיה, "לרדת" על עצמינו בגללם (אני לא ראוי/ה להיות אמא/ אבא!), ולרחם על הילד (מסכן- יש לו אמא/ אבא כזו גרוע/ה!! בגללי הוא שמן/ לא טוב בחשבון/ אוכל אוכל מעובד/ לא ישן מספיק/ אין לו מספיק חברים/ רואה יותר מדי טלוויזיה/ כל דבר אחר). כששוקעים ברגשות האשם, שוכחים את הדבר הכי חשוב- לשנות

"אמא, אני רוצה לשחק איתך…" "עוד שניה מתוקה. אני רק מסיימת פה משהו וכבר מתפנה אליך.” "אבא, בוא תראה מה הכנתי!” "תכף, אני מחתל את אחותך וכבר מגיע”. "אמא, אבל אני רוצה שאת תציירי איתי!” "נו, את לא רואה שאני מנסה להשכיב את אחותך לישון?!” "אמא…אני רעבה… בא לי משהו טעים…” "מה רעבה? הרגע סיימת ארוחה! את בטוחה שאת רעבה? מה את רוצה: מעדן? כריך? פרי?…” אוכל הוא הרבה מעבר ל"רק" אוכל. הוא שפה. משמש כדרך תקשורת. הילדים שלנו, כבר משחר ינקותם לומדים את זה. אוכל- עבורינו כהורים וכאמהות בפרט,