"החלטנו להגיע אליך יחד, כי גם אני צריכה לרזות, וחשבתי שזה ידרבן אותה. אני בעצמי הייתי ילדה שמנה ומאד חשוב לי למנוע ממנה את מה שאני עברתי".
כך אני שומעת לעיתים מהורים, אשר מחליטים להתחיל דיאטה יחד עם ילדיהם.
לעיתים קרובות קורה, שבתהליך שכזה ההורה יורד במשקל מהר יותר מאשר הילד.
לפעמים אפילו אם אין כוונה כזו, אגב, וההורים מגיעים רק בשביל הילד נוצר מצב בו בגלל השינוי שחל בבית, גם ההורים יורדים במשקל.
וגם אז, לפעמים זה קורה מהר יותר מאשר אצל הילדים.
הילדים קולטים את זה וזה ממש לא מדרבן אותם.
להיפך. התחרות רק מעצימה את התסכול ואת תחושת הכשלון. בעיקר אם הילד צעיר, ואין לו את הכלים והיכולת להפריד בינו וביניכם, הוא לא יכול לנתח את המצב ולהבין למה זה קרה.
הוא לא יכול להבין שאולי הוא לא ממש צריך לרדת במספרי המשקל, אלא פשוט לעצור את העליה ולהמשיך לגבוה (ואז הוא בעצם מרזה).
המחשבה לעשות את השינוי ביחד עם הילדים היא מחשבה מאד נכונה.
הרי הילדים חיים בבית שאנחנו- ההורים שלהם, מנהלים.
גם לשתף את הילדים בתהליך שאנחנו עוברים היא מחשבה הגיונית. הרי זה יכול לעזור להם ללמוד, להבין שהם לא לבד, שם אנחנו, ההורים, מתמודדים עם כל מיני קשיים ושגם אנחנו לא מושלמים.
אבל, השיתוף של הילדים חשוב שייעשה בצורה מבוקרת ומודעת.
שיתוף המותאם לגיל, מותאם למצבם הרגשי, ליכולת שלהם להבין.
לא בכל דבר נכון לשתף את הילדים.
אם לכם היתה מערכת יחסים מורכבת עם ההורים שלכם בכל הקשור לאוכל, אכילה וגוף (ובכלל).
בעיקר אם אתם עצמיכם הייתם ילדים לא רזים, ויש לכם חוויות ילדות לא פשוטות אשר אף פעם לא עיבדתם בצורה מסודרת, אתם בטח זוכרים את ההרגשה מהמבט המאשים/ המאוכזב כשלא הצלחתם לרזות כמצופה, או כאשר בחרתם לאכול משהו שלא עלה בקנה אחד עם התפריט או ההמלצות שקיבלתם… כל עוד החלק הילדי הזה שבכם (אשר חי בכולנו) הוא עדין רגיש, פגוע וזקוק לחיבוק ולאהבה ללא תנאי- היו מאד זהירים כאשר אתם נחשפים ליד הילדים.
הדבר מצריך מודעות ועבודה עצמית. נכון.
אבל זה חשוב, כיוון שכל עוד החלק הזה לא מטופל, הילדים ירגישו את הביקורת, את הכאב והם עלולים להבין (ולפעמים זה אכן המצב), שאלה מופנים כלפיהם.
כאשר ילדים לא ירגישו קבלה ואהבה ללא תנאי מההורים, כאשר הם מרגישים את הביקורת, את ה’אבל’, יווצר בתוכם חלל,פער והם יחיו מתוך רצון למלא את החלל הזה.
אוכל הוא הרבה פעמים מקור טוב ונגיש, ואז נראה אותם פונה לאוכל כמקור לנחמה.
חשוב לי להזכיר לכם:
אתם הורים, לא חברים של הילדים שלכם.
תחרות מולכם אינה שווה לתחרות מול חבריהם.
שימו לב למידת הביקורת שלכם כלפיהם.
הרבו בשבחים: גם כלפי המראה החיצוני אך גם באופן כללי, על שלל חוזקותיהם.
גרמו להם להבין שהם אהובים ורצויים בדיוק כפי שהם, ע”י האנשים הכי משמעותיים להם בחיים- אתם, ההורים שלהם.
אם יש בכם כעס/ טינה/ רגשות מורכבים כלפי ההורים שלכם בכל הנושא של אוכל, משקל ואכילה- עבדו זאת בעצמיכם. השתדלו שלא להשליך את תחושותיכם אלה על הילדים.
השמרו מ’לתפוס טרמפ’ על התהליך של הילד, כתהליך עבורכם. מגיע לכם תהליך אישי וממוקד- רק בכם! הילד ירוויח מכך הרבה יותר. מבטיחה.
בכל רגע נסו להתבונן קדימה ולשאול: מה הילד שלי יזכור ממה שקורה כאן עכשיו? האם הוא יזכור זאת כחוויה מעצימה או מתסכלת?
זכרו כי היום אתם יוצרים את זכרונות העבר של הילדים….
כרגיל- אשמח לדעתכם פה בתגובות, למטה!