"אממממא!!!!! אבל בואי עכשיו!!!!"
עכשיו, ברגע זה, מייד, לא בא לי לחכות…
מוכרים הביטויים האלה?
כשהילדים מבקשים משהו, צריכים עזרה במשהו, רוצים או צריכים משהו?
אין להם סבלנות לחכות. רוצים את זה מייד.
סיפוק מיידי, קוראים לזה. או יכולת דחיית סיפוקים,בהפוך של זה. ולילדים של היום זה קשה.
הם הרי גדלים בעולם של אינסטנט:
רוצים משהו- מקבלים אותו.
תכניות הטלויזיה, משחקי המחשב, האינטראקציה החברתית- הכל מהיר.
פעם הרי שלחנו מכתבים ל’חבר לעט’. חיכינו שבועות (!!) לתשובה של חצי עמוד. היום זה קורה תוך שניות. אז ככה הילדים שלנו מרגישים.
גם באוכל.
מרגישים קצת רעב (או רעב גדול מאד, אם אוכלים בצורה לא מסודרת)- ורוצים אוכל עכשיו!
מרגישים קצת אי נוחות (שיעמום/ כעס/ כאב)- רוצים להפיג את התחושה עכשיו!
והאוכל שם. ממסך, מרגיע. מיידי. ואצלך? כאדם מבוגר- איך יכולת דחיית הסיפוקים שלך?
מבוגרים לא שונים בהרבה מילדים. גם אנחנו רוצים הרבה פעמים את הדברים מייד. אפילו אם אני יודעת שזה לא הגיוני, הפער שם. הרצון להיות כבר במקום אחר. הצורך (הדחוף לפעמים )בשינוי. ואז, למרות שאני יודעת שיצאתי לדרך חדשה, למרות שאני יודעת למשל, שהילד עלה במשקל לא אתמול ולא שלשום, למרות שבהגיון אני יודעת שהתחלנו להכניס הביתה שפה חדשה, הרגלים חדשים, אנרגיה חדשה, למרות אני יודעת שמה שהכי חשוב זו ההצלחה בטווח הרחוק ולא רק השינויים המידיים, מה שצורם לי הרבה פעמים זה שאני לא רואה תוצאות עכשיו.
הילד עוד לא הרזה. הילד עוד לא מסוגל להגיד"לא" לפרוסת עוגה נוספת, הוא עוד לא מסוגל להתאפק. והפער הזה יוצר תסכול. והתסכול מביא איתו תגובות אימפולסיביות, שכאמור, אינן ממש מקדמות. אז מה עושים?
נושמים עמוק .
מזכירים לעצמינו את החזון שלנו: את הפנטזיה שלנו, איך הילד יראה, יתנהל וירגיש בכל הנושא הזה של אוכל ואכילה ודימוי גוף (או בכל נושא אחר) כשיהיה מתבגר או מבוגר.
מזכירים לעצמינו שאנחנו רצים פה למרחקים ארוכים וששינויים מידיים הם טובים, אבל מה שבאמת משנה זה אם הם נשמרים לאורך זמן.
ובנוסף, קובעים גם שינויים קטנים ומדידים לדרך.
כדי שלא נצטרך לאתגר את יכולת דחיית הסיפוקים שלנו למשך זמן ארוך מדי ;-).