"טוב, לא באמת, אבל ככה רציתי. בחיי."
כך שיתף אותי אבא לבת 9 מהממת ולא רזה.
הילדה חזרה הביתה עצבנית, ולקח להורים זמן עד שהבינו למה.
אחרי שכנועים מרובים היא שיתפה, בשיעור ספורט אחד מילדי הכיתה צעק לעבר: "רוצי מהר יותר, יא שמנה!"
"אני מרגיש שנכשלתי". שיתף האב.
"נכשלתי בכך שלא הצלחתי למנוע ממנה להשמין. ככ הרבה דיברתי איתה, הסברתי לה, שזה בדיוק מה שיקרה. הוצאנו הכל מהבית, את כל הממתקים, הפסקנו כמעט לצאת למסעדות, כל יום מנסה לשכנע אותה לצאת איתי לרוץ....והיא לא רוצה. לא עוצרת את עצמה. לוקחת עוד מנה, תוספות זה רק פחמימות. כשיש עוגות היא לא יודעת לעצור את עצמה.
אמרתי לה שזה מה שפחדתי ממנו. והנה. זה קרה. שאם היתה מקשיבה לי, זה היה יכול להמנע".
(*שיחה שהתנהלה מזמן מזמן אצלי בקליניקה. מאז ההורים עברו דרך מרשימה וקיבלתי אישור לשתף).
כ"כ הרבה דברים עוד נאמרו באותה שיחה בינינו.
הפרט שהיה הכי דחוף לי להתמקד עליו, היה העובדה שהילדה לא רצתה לשתף אותם.
היא פשוט ידעה שיכעסו עליה.
היא ידעה שיגידו לה: "אמרנו לך!"
ידעה שלא היתה בסדר.
כשהילדים שלנו יודעים שנכעס עליהם (וזה ממש לא קשור לצעקות), או יודעים שנתאכזב מהם הם יעדיפו להמנע מלשתף אותנו.
בעולם שלנו, הדבר האחרון שאני בטוחה שכולנו רוצים הוא שהילדים שלנו יעברו משהו ולא ירצו לשתף אותנו.
אני רוצה לדעת כל מה שעובר על הילדים שלי. רוצה לדעת גם אם טעו באופן חמור.
כדי שזה יקרה, הם חייבים לדעת שאנחנו שם עבורם ללא תנאי.
צריכים להבין שאנחנו איתם בדרך, וזה בדיוק התפקיד שלנו: ללוות אותם.
לא למנוע מהם לטעות ולהפגע, כי לא נצליח.
לא לקחת את המושכות ולשלוט ולקבוע מה נכון עבורם, כי אנחנו לא באמת יודעים מה באמת נכון עבורם וגם כי כך הם לא ילמדו דבר.
בטח לא לנזוף בהם על טעויות, בעיקר לא ברגע בו הדבר שהם הכי זקוקים לו זה דווקא חיבוק.
ברור שהכל נעשה מכוונות טובות, ברור גם שהלמידה פה היא לא רק של הילדים, אלא גם שלך- כהורה.
כי רק ככה מתקדמים.
ובנוגע לכותרת של הפוסט, לא,
אלימות היא בטוח לא הפתרון.
אני אפילו נגד לפנות ישירות לאותו ילד. אם כבר משהו אז למורה.
אבל קודם כל, כשמדובר בבריונות, בין אם הנושא הוא משקל או כל דבר אחר, התגובה הנכונה אינה "האשמת הקורבן". האש/ם הוא תמיד התוקף.
"אם תרזי יפסיקו להציק לך" זה מסר מאד בעייתי.