top of page

ממליצים

"מזל שלא ויתרת עלינו״
לא יודעת אם את זוכרת אותי, אבל אני זוכרת אותך".

כך נפתחה שיחת טלפון שקיבלתי לפני 3 שנים בערך.
על הקו הייתה רומי (שם בדוי).
בת 21, לאחר שחרור, חזרה מטיול, לקראת תחילת לימודי תזונה,
וזה מה שהיא אמרה לי:

"היה חשוב לי לשתף אותך,
שהרבה זה בזכותך", היא אמרה.
"לא יודעת איך סבלת אותי אז, 
או את ההורים שלי.
הם הרי כבר ויתרו כי עייפתי גם אותם.
גיל התבגרות מגעיל כזה.
אני זוכרת איך שיום אחד,
פתאום שמתי לב שדברים השתנו.
שנהיה רגוע יותר בבית.
ואז, לא יודעת איך,
משהו נרגע גם בי. וגם באכילה שלי.
הפכתי לפחות עצובה. הרגשתי שיותר מצליחים להקשיב לי,
בלי לנסות לשנות אותי כל הזמן.
אז מזל שלא ויתרת עלינו...."

"קרה לי נס פנימי, ושחררתי"

"הי ורד.

רציתי לספר לך, שהמצב אצלנו הרבה יותר טוב.

אני פשוט שחררתי.

איכשהו אחרי ששמעתי את השיעורים שלך ואפילו לא את כולם,

קרה לי איזה "נס" פנימי ושחררתי.

והדברים מסתדרים.

הילד שלי מרגיש פחות לחץ והוא ממש אוכל פחות ורגוע..."

ש. אמא המשתתפת בתכנית הליווי

״הדבר החשוב ביותר שקיבלתי מורד

הוא האהבה ללא תנאי והקשר המופלא שיש לי עם בתי.

היכולת שלי היום להסתכל עליה באהבה גדולה,

מתוך ידיעה שהיא הכי מקסימה,

חכמה ובעיקר מסתובבת בעולם

עם דימוי ובטחון עצמי מותאמים לחלוטין, היא הכל בשבילי.״

"כשבתי נולדה, התרגשתי ואהבתי,

ובמקביל די מוקדם שמתי לב שהיא תינוקת שמנמנה,

בתוכי היו קולות איזו חמודה, ככה תינוקת אמורה להיות,

שיהיה מה לקווצ'ץ'

וגם קולות אחרים לחשו לי אבל מה עם הגנטיקה?

עודף משקל הינה ועודנה בעייה עמה מתמודדים

בני המשפחה של בן זוגי.

השנים עברו, בתי גדלה, בת שלוש ארבע,

והיא ממשיכה להיות מקסימה חמודה וחכמה, וגם משמינה.

 

והחברות אומרות מה פתאום, זה חמוד, זה נורמלי ,

ואני יודעת שזה נכון

אבל גם הקולות הפנימיים ממשיכים לתפוס את מקומם:

לא, היא משמינה, מה יהיה?

להשמין זה נורא, וכו'.

 

לא פעם ולא פעמיים מצאתי את עצמי מסתכלת

כשסף המתח הולך ועולה בצלחת שלה,

וכששמעתי את הבקשה ל'עוד' כל גופי התכווץ מלחץ, למה עוד?

למה את צריכה עוד? לא. מספיק. מטבח סגור. וכו'..

והבנתי שזה פוגע בה. ופוגע בקשר,

ולא ידעתי מה לעשות,

כי ידעתי מה נכון,

אבל גם ידעתי שאני מתחילה לגלגל פה כדור שלג,
שסופו לא טוב בכלל...

לורד הגעתי דרך המלצה ממישהי ששמעה עליה, באינטרנט.

מייד אני ובן זוגי נסענו להיפגש,

וכבר קיבלנו 'פס'  לשחרר.

 

לשחרר, לקבל, לצפות ובעיקר לא לעשות כלום.

 

פשוט להיות, ולהתבונן, ועשינו זאת בשמחה מתוך ידיעה

שמישהי מתבוננת אתנו.

 

בהמשך הקשר קיבלתי את ההרגשה שורד ממש ממש קשובה,

ולמרות שהיא מעולם לא פגשה את בתי,

היא הכירה אותה דרכנו מצויין.

 

את בליל האסוציאציות והקולות שלי

היא תמיד אספה בצורה בהירה ומארגנת,

ונתנה לי מיקוד שכל כך הייתי זקוקה לו,

עוד לפני תפריט, עוד לפני התערבות.

 

להבין, להסתכל, ומהמקום הזה לקבל ולאהוב

ורק אחר כך, בלי למהר, בלי לחץ,

יש מקום להתערבות קונקרטית יותר.

 

וכל כך הרבה קרה מההתבוננות הזו.

 

הדבר החשוב ביותר שקיבלתי מורד

הוא האהבה ללא תנאי והקשר המופלא שיש לי עם בתי.

היכולת שלי היום להסתכל עליה באהבה גדולה,

מתוך ידיעה שהיא הכי מקסימה,

חכמה ובעיקר מסתובבת בעולם

עם דימוי ובטחון עצמי מותאמים לחלוטין, היא הכל בשבילי.

 

בזמן האחרון אני מרגישה שהיא גם מפסיקה לעלות,

היא עדיין בעודף משקל,

אבל היא אוכלת בשמחה, מפסיקה באמצע,

לא עסוקה בתסכול סביב האוכל.

 

אני רואה היום את הגישה שלה לאוכל

דרך האישיות הספציפית שלה,

היא אוהבת מתוק, היא אוהבת פחמימות,

והיא אוהבת שמבשלים לה טרי ולא שאריות,

וזה מצויין מבחינתי,

מה שלא אומר שהיא תמיד תקבל מה שהיא רוצה,

אבל זה שלה, ולא צבוע בכל חרדות, תפיסות מוקדמות, או פרמטרים שלי....

א. אמא בתכנית הליווי 30.1.18

 

 

״התכנית החזירה את השפיות לחיינו. חזרתי לראות את הילדה שמאחורי הבטן. ולתכנן טיולים או בילוים לא רק לפי זה שלא יהיה שם אוכל. לתת לילדים ליהנות ממשחק רגוע, במקום כל הזמן "להכריח" לפעילות גופנית.״

כשהצטרפתי לתוכנית הייתי במועקה גדולה.
כל חיי, כל מחשבותיי היו מסביב להשמנה של בתי. 


האווירה בתוך הבית הייתה מאוד קשה, 
היו איסורים גורפים, ויחד עם זה רצון עז של הילדה לאכול כל מה שמזדמן לה.

הרגשתי שהסביבה שופטת אותי על כל דבר.... 

 

ולא משנה מה אני עושה.

שום דבר לא משפר את המצב. 

 

והרצון של הילדה לאוכל רק הלך וגדל.

 

התכנית החזירה את השפיות לחיינו. 
חזרתי לראות את הילדה שמאחורי הבטן. 
ולתכנן טיולים או בילוים לא רק לפי זה שלא יהיה שם אוכל. 
לתת לילדים ליהנות ממשחק רגוע, במקום כל הזמן "להכריח" לפעילות גופנית.

 

ובעיקר לתת לילדה אמא שלא מבקרת אותה, 
שלא שופטת אותה, שמסוגלת להכיל אותה ולקבל אותה.

 

לאורך השנים היו דילמות, שאלות, דאגות ושמחות.... 
ולכולם קיבלתי מענה מורד ומשאר המשתתפות בתוכנית.

 

אני זוכרת את ההתלבטות לפני שנרשמתי לתוכנית.... 
מה היא יכולה בכלל לחדש לי? 

 

אני מנהלת בית בריא.... 
הרי כל אחד יודע מה בריא, מה לא, מה משמין, מה לא..... 
מצד שני.... כבר לא היה לי מאיפה לחסוך בקלוריות, 

 

ובכל זאת... 
אז בתוכנית למדתי שתכלס.... 
ההשמנה היא הרבה הברה הרבה יותר מסובכת מזה.... 

 

רק במחשבה עמוקה, 
בהסתכלות לתוך הנשמה שלי, של הילדה, של המשפחה.... 
שם הצלחתי למצאו תשובות ופתרונות."

 

נ. אמא משתתפת בתכנית הליווי
 

בטי פוגל.jpg
bottom of page