“יש לנו ממתקים בבית,
אבל הילדים יודעים שמותר להם רק אחד ביום”.
הקביעה הזו- מתק או חטיף אחד ביום, מגיעה מעולם הדיאטות.
עולם של גבולות חיצוניים.
השפע כל כך גדול ומבלבל,
שכדי להצליח לעשות בו סדר
ולחיות עמו בשלום, אנחנו חייבים לקבוע כללים.
בעולם אידיאלי, אין צורך בממתק כל יום.
הגוף שלנו לא זקוק לכל אותם יצירי תעשיה
עתירי שומן, סוכר או מלח וצבעי מאכל.
את הסוכר לו גופינו זקוק הוא מקבל
באופן אופטימלי מפירות, דגנים, קטניות
ושאר מזונות איכותיים אחרים.
ההיפך הוא הנכון- הגוף שלנו יסתדר מעולה בלעדיהם. יהיה לו קל יותר.
אבל אנחנו לא חיים בעולם אידיאלי.
קיימת תחושה שאם נמנע ממתקים וחטיפים מילדינו,
הם יגדלו עם חסכים, וגרוע מכך- ילכו לקבץ אותם מהשכנים.
מצד שני, אנחנו לא רוצים שהם יאכלו ממתקים כל היום…
אז אחד ביום, זו פשרה הגיונית.
הממתקים והחטיפים התעשייתיים ברובם הם חסרי ערך תזונתי.
דגני הבוקר הממותקים, שוקו, מעדני חלב מתוקים,
עוגיות, לחם לבן עם ממרח שוקולד, כל אלה הם ממתקים לכל דבר.
אם ילדך אוכל לפחות אחד מאלה בגן/בית ספר/ צהרון-
את הממתק היומי שלו הוא כבר קיבל…
ואז מה? עוד אחד בבית?
ומה קורה אם הוא כבר קיבל אחרי ארוחת הצהרים שוקולד, ואחה”צ מגיעה סבתא לבקר ואיתה עוגת שוקולד ביתית וריחנית? או שהילד מתארח אצל חבר ואמו מציעה גלידה? או שאבא מגיע מהעבודה ובאמתחתו חבילת שוקולדים שחילקה קולגה שחזרה מחו”ל?
הבנתם את הרעיון…
ונקודה נוספת למחשבה: מה , למשל, אם הילדה חזרה מבית ספר, נרגשת ועסוקה, אוכלת ארוחת צהרים וממהרת לעיסוקיה.
ייתכן וממתק בכלל לא מעניין אותה כרגע?
זה רק ההרגל, הצורך לאכול את ה’ממתק האחד ביום’, שבגללו היא תאכל.
בין אם צורך שכבר התבסס אצלה
ובין אם מתוך צורך שלנו, ההורים, להזכיר לה ולהוציא את הממתק.
אם יש, תאכלו ותהנו.
כמובן שזה בסדר גמור להציע מדי פעם, ובהחלט מותר להתענג על הממתקים האלה ללא רגשות אשם. ממליצה להמעיט בקנייתם, לעודד את הילדים לעיסוקים אחרים מלבד אכילה
(בכלל ואכילת ממתקים בפרט), אבל אם החלטת לחשוף את הבונבוניירה, גלו גמישות, ותתענגו כולכם, גם אם אוכלים קצת יותר מהמתוכנן.
הילדים היום אוכלים הרבה יותר מדי ממתקים ואוכל חסר ערך תזונתי. אין כל צורך להציע ממתקים מיוזמתנו. אל תהפכו את אכילת הממתקים להרגל יומיומי. אחר כך יהיה קשה לשנות את זה.
