ביוש שמנים

לפני כמה שנים, הסתובבתי בצומת ביל"ו.

שם, בפתח אחת החנויות, עמדו אח ואחות שחיכו כנראה לאחד ההורים, ואכלו גלידה.

שני ילדים לא רזים שאכלו גלידה.

אשה מבוגרת אחת שעברה שם, מצאה לנכון לעצור לידם ולצקצק: "לא חבל, תשמרו קצת!" והלכה.

את המקרה הזה אני מתארת ברוב ההרצאות שלי, בעיקר לאנשי מקצוע, משום שסטיגמות על שמנים והרשות לבקר ולהעיר, הן חוצות תפקידים.

גם אנשי מקצוע חושבים כך או מרגישים כך, אל מול אנשים שמנים.

אם את/ה איש מקצוע, בעיקר אם את/ה מטפל/ת, חשוב שלא להתעלם מכך ולדחוף את התחושה והמחשבה אל מגירת ה"מחשבות הלא ראויות", אלא דווקא כן להביא אותה למודעות, ואז לשים אותה בצד בכדי להתחיל את הפגישה מול האדם שמולך באופן הכי נקי שאפשר.

בכל מקרה, בטח ובטח אם אין לך קשר לאותו אדם, לא (!) להגיד כלום. פשוט....לסתום.

הדעה שלך לא מעניינת ולא חשובה, בעיקר כשאין לך מושג מה באמת עובר על האדם הזה.

שאלו אותי,

מה אני הייתי עושה כצופה,

במקרה כזה.

עניתי שלצערי,

וכאמור, הייתי צופה,

לא עשיתי דבר.

גם כי אני אדם כזה,

שלרוב חושב על "מה נכון היה להגיד"

רק בדיעבד,

אבל גם כי באותו רגע,

להמשיך את הסיטואציה,

אפילו אם בהערה לאותו מעיר,

היתה מגדילה את המבוכה עבור הילדים

וגם נותנת תוקף להערה,

כמשהו שאמור לפגוע בהם.

עם זאת,

אני חושבת שזה בהחלט עשוי להיות במקום,

להעיר לאותה אישה וכדומיה,

בנימוס אך באסרטיביות,

שזה פשוט לא עניינה

מצד שני,

לא נצליח לחנך את כל העולם.

וכמו עם כל התערבות או הערה,

(ואנחנו חיים בחברה חטטנית משהו...),

חשוב לי להבהיר לילדים,

שזוהי דעתו של המתבונן בלבד.

בין אם הוא צודק ובין אם לא,

זה שלו.

לא כל מילה של האחר צריך לקחת

ולא לכל דבר צריך להתייחס.

מה דעתכם?

איך הייתם פועלים?

#ביקורת #קראולילדהשמנה #דיאטהלילדים #דימויגוף #דימויעצמי #בריונות