להכין ילדים לקראת ארוחות גדולות?

"שומע יובל,

זוכר איך בשבת האחרונה היינו אצל סבא וסבתא,

ואכלת ככ הרבה, עד שכאבה לך הבטן?

אז הערב אנחנו הולכים לסבא וסבתא שוב, לסדר פסח,

ויהיה עוד יותר אוכל.

אתה צריך לשים לב, בסדר?

תקשיב לבטן שלך ותעצור כשהיא אומרת שאין לה יותר מקום.

בוא נעשה כמה כללים:

בלי שתיה מתוקה, רק מים (ותירוש לארבע הכוסיות),

רק מצה אחת, לא יותר כעם קצת סילאן.

מהתוספת תיקח רק מנה אחת וזהו,

וגם מהקינוחים: תראה מה שיש ותבחר אחד ודי".

החגים, כמו סדר פסח שממש חלף לו, מביאים איתם שולחנות עמוסים באוכל, שמחה משפחתית, אבל לפעמים גם דאגה. הורים לילדים עם עודף משקל או השמנה, מוצאים את עצמם תוהים: איך עוזרים לילדים להתמודד עם השפע הזה? האם שיחה לפני ארוחה גדולה יכולה לעזור להם לאכול בצורה מאוזנת יותר, בלי לפגוע בהנאה שלהם או בדימוי העצמי שלהם? כדיאטנית ילדים שמאמינה שצריך להסתכל לילדים בעיניים ולא על הבטן, אני רוצה לשתף אתכם במחשבות ובממצאים שיכולים לעזור לכם לגשת לנושא בצורה תומכת וחיובית.

יובל, למשל, הוא ילד מלא שמחה שממש נהנה מארוחות משפחתיות אצל סבא וסבתא. אבל לפעמים, כמו בשבת האחרונה, הוא אכל כל כך הרבה עד שכאבה לו הבטן. כשאנחנו חושבים על על כל הארועים הקרובים, הכוללים גם הם שפע של אוכל, מצות, תוספות וקינוחים, זה טבעי לרצות להגן עליו – להגיד לו לשים לב, לבחור רק קצת מכל דבר, או להימנע ממשקאות מתוקים. אבל האם זו הדרך הנכונה? ואיך אנחנו עושים את זה בלי לגרום לו להרגיש שמשהו בו "לא בסדר"?

מחקרים מראים שילדים ומתבגרים עם עודף משקל נוטים לאכול יותר בארוחות גדולות, כמו ארוחות חג, מסיבות שונות, כמו למשל, שפע האוכל שמפתה אותם, לחץ חברתי או משפחתי או הזדמנות לאכול רחוק מעין ה"שוטר" הפקוחה עליהם בשגרה.

 עבור הורים, זה יכול להיות מלחיץ, במיוחד כשמשפחה קרובה נמצאת בסביבה ולפעמים אפילו מעירה הערות, מתוך דאגה או ביקורת. באופן טבעי, אנחנו חושבים שאם נדבר עם הילדים מראש, נסביר להם כמה לאכול ואיך לבחור, נוכל לעזור להם "לשלוט" במצב. אבל מה הספרות המקצועית אומרת על היעילות של גישה כזו, וחשוב מכך – מה ההשפעות שלה על הילדים, בטווח הקצר והארוך?

האם שיחה לפני ארוחה באמת עוזרת?

לפי ההנחיות של האקדמיה האמריקאית לרפואת ילדים (AAP) מעורבות הורים היא חלק חשוב בטיפול בהשמנת ילדים, כולל עזרה בבחירת מנות מתאימות והפחתת גירויים סביבתיים, כמו שפע של מזונות עתירי קלוריות. מחקרים מצביעים על כך שכאשר הורים מעורבים באופן פעיל ומהווים דוגמה אישית בריאה, יש סיכוי גבוה יותר לשיפור בהרגלי האכילה של הילדים. עם זאת, שיחה ממוקדת שבה מסבירים לילד בדיוק כמה לאכול ואיך לבחור, לא הוכחה כיעילה בפני עצמה. הוכח, ששינוי התנהגותי משמעותי דורש יותר ממתן מידע – הוא דורש הדגמה מעשית, מעורבות של כל המשפחה ותמיכה חברתית מתמשכת.

למשל, אם נגיד ליובל לפני הסדר: "תאכל רק מצה אחת, מנה אחת של תוספת וקינוח אחד", אנחנו עלולים להעביר מסר שהוא דווקא צריך "לציית" ולא להקשיב לגוף שלו (שזה בדיוק הפוך ממטרתינו המקורית...).

נקודה נוספת שצריך לקחת בחשבון, היא המוטיבציה של הילדים: אם אכן הם מסיימים ארוחה שכזו עם כאב בטן, זו בהחלט עשויה להיות מוטיבציה להקשיב וללמוד איך לסגל אסטרטגיות להתנהלות שונה. אם אין להם כאבי בטן, ייתכן שלא תהיה להם מוטיבציה כלל...זכרו שבחלק גדול מהמצבים, המוטיבציה לשינוי היא שלכם ההורים, ולא של הילדים. עם זאת, ייתכן בהחלט שלילדים תהיה מוטיבציה, אך המסוגלות שלהם תהיה נמוכה...כך שמצב כזה, ש נוכחות שפע אוכל מרגש ומפתה+ציפיה שאינה מותאמת ליכולותיהם, עלולה לגרום לתסכול, בושה ותחושת אשמה. (בעיקר ילדים צעירים, כשהם מול השפע המרגש-רוב הסיכויים שבכלל לא יזכרו את ההנחיה שלכם. ולפעמים הם יזכרו אותה, אבל ההזדמנות לאכול "כל עוד יש", תנצח בעיקר אם יש תחושת חסך).

הסיכונים בשיחה לא נכונה

חשוב לעצור רגע ולחשוב על ההשפעה של השיחות שלנו על הדימוי העצמי של הילדים. מחקרים, כמו זה שפורסם ב-The International Journal of Eating Disorders, מראים שהערות של הורים על משקל או על כמות האוכל של הילד עלולות להוביל לתפיסה עצמית שלילית, התנהגויות אכילה לא בריאות ואפילו דימוי גוף נמוך – השפעות שנמשכות גם שנים קדימה. מטא-אנליזה ב-Preventive Medicine חיזקה את הממצא הזה, וציינה ששיחות שמתמקדות במשקל, כמו "אתה חייב להיזהר עם האוכל", עלולות לגרום לילדים להרגיש בושה או חוסר ביטחון. זה נכון במיוחד עבור ילדים גדולים יותר (גילאי 9-17), שיותר מודעים לגוף שלהם ועשויים להפנים ביקורת בצורה עמוקה יותר.

גורמים כמו הערכה עצמית נמוכה, נטייה לפרפקציוניזם או לחץ חברתי מגבירים את הסיכון ששיחה כזו תפגע. למשל, אם יובל שומע מאיתנו או ממשפחה קרובה הערות כמו "אתה לא צריך עוד קינוח", הוא עלול להתחיל לחשוב שמשהו בו "לא בסדר".

מעבר לכל הנ"ל, חשוב לזכור, שכשאנחנו מספרים לילדים מה צפוי להם, אנחנו לעיתים רק מגבירים את הכמיהה לאוכל. כך נוצר מצב שבו הילדים יגיעו עם דחף גדול אפילו עוד יותר לארוחה.

ואם שיחת הכנה שכזו מתקיימת רק מול הילד עם ההשמנה ולא מול אחיו, ההחרגה פה היא משמעותית ובעלת השפעה גם כן.

אז איך כן מדברים עם ילדים לפני ארוחה גדולה?

האמת היא, שאם הנושא טעון ורגיש ביניכם, אם נושא המשקל שלהם או האכילה שלהם הוא כבר מאבק, אם אתם מרגישים שאיבדתם שליטה או שהם כבר אוכלים בסתר או אפילו "רק" מסתכלים עליכם לפני שהם לוקחים משהו- שחררו ואל תדברו איתם, על כלום. אם, כמו במקרה של יובל, הילד באמת חווה כאבי בטן מאכילה מרובה. במקרים כאלה, השיחה יכולה להתמקד בלעזור לו להבין איך הגוף שלו מרגיש כשהוא שבע, ולהציע לו דרכים ליהנות מהאוכל במידה שתרגיש לו נוח. אבל כשאין כאבי בטן, חשוב לא להניח שהילד ירצה לאכול פחות רק בגלל המשקל שלו, ובאין מוטיבציה מתאימה, עדיף שלא לדבר על כך.

זה בדיוק שלב שבו מומלץ לגשת לקבל עזרה (ללא הילדים או המתבגרים), בכדי להבין מה אופן הפעולה הנכון עבורכם.

ובכל זאת, הנה כמה נקודות חשובות בגישת "מסתכלים לילדים בעיניים במקום על הבטן", כשהמפתח הוא לדבר עם הילדים, לא עליהם. הנה כמה רעיונות:

1. תנו מקום לרגשות שלהם שאלו שאלות פתוחות כמו: "מה אתה הכי אוהב בארוחות אצל סבא וסבתא?" או "איך את מרגישה כשיש כל כך הרבה אוכל על השולחן?". זה עוזר לילד להרגיש שרואים אותו, ופותח דלת לשיחה על איך ליהנות מהאוכל בלי להרגיש מוצף. הזכרו יחד בארוחה האחרונה שבה חשו ברע בסופה וע"י שאלות פתוחות, ננסו לשאול אותם מה הם זוכרים ממנה? מה לדעתם גרם להם לכאבי הבטן ומה הם יכולים לעשות אחרת הפעם, בכדי להמנע מזה?

2. למדו אותם להקשיב לגוף

   ההקשבה לגוף היא שפה שיש ללמוד, וכמו כל למידה של כל שפה אחרת-היא דורשת זמן ותרגול. אל תצפו להצלחה בארוחה כזו או אחרת, בעיקר אם התחלתם לא מזמן, משום שזהו תהליך. בנוסף, חשוב להתחיל ללמד אותה כשהשפע מצומצם וכשהמצב רגוע, ולא אל מול "לונה פארק" של גירויים והצפה חושית משמעותית. לכן במקום להגיד "תאכל פחות", אפשר לומר: "לפעמים כשיש הרבה אוכל טעים, קשה לדעת מתי אנחנו שבעים. אולי תנסה לעצור רגע באמצע ותראה איך הבטן שלך מרגישה?". זו דרך שמעצימה את הילד ומחברת אותו לגוף של וגם נותנת לגיטימציה לטעויות.

3. הפכו את השיחה לחיובית

   במקום להתמקד ב"מה לא", דברו על "מה כן". לדוגמה: "נסה הפעם לבחור משהו שאתה ממש אוהב מהשולחן, ותראה איך הוא גורם לך להרגיש". ככה הילד מרגיש שהוא שותף, ולא שמישהו מחליט בשבילו.

4. הימנעו משפה של ביקורת

   מילים כמו "אתה חייב לשים לב" או "לא כדאי לך לקחת עוד" עלולות לגרום לילד להרגיש אשם. במקום זה, אפשר להגיד: "איזה כיף שיש כל כך הרבה אפשרויות! בוא נראה איך אפשר ליהנות מהכל בלי להרגיש כבדים אחר כך".

לסיכום: שיחה כן, אבל כחלק ממסע משפחתי

לדבר עם ילדים לפני ארוחות גדולות יכול להיות כלי נהדר – אבל רק כחלק מגישה רחבה יותר שכוללת תמיכה, הדגמה מעשית ושינוי שיכלול את כל המשפחה, ובעיקר מנטליות של שיח פתוח על הכל, כולל על אוכל ואכילה. אנחנו לא רוצים שהילדים שלנו ירגישו שהם צריכים "לשלוט" באוכל ושאוכל הוא "מסוכן", אלא שירגישו בטוחים ליהנות ממנו ולקבל החלטות שמתאימות להם. אנחנו גם לא רוצים אותם תלויים בנו ומבקשים את רשותינו לכל דבר, ובטח לא רוצים אותם מסתירים מאיתנו. כשאנחנו מדברים איתם בגובה העיניים, אנחנו לא רק עוזרים להם בארוחה הקרובה-

אנחנו מלמדים אותם לאהוב את עצמם ואת הגוף שלהם, וללמוד להתנהל מול שפע ובכלל.

לכן- אם אתם במקום רגוע מול הנושא, הילדים/ מתבגרים פנויים להקשיב, יש להם נכונות לשינוי ואתם מעריכים שיש להם גם מסוגלות גבוהה לכך- דברו איתם. על אחת כמה וכמה אם מדובר פה בשינויים לשם מטרה שאינה הרזיה (למשל, כאבי בטן, עניינין רפואיים שונים...).

אבל-אם אתם כבר במאבקי כוחות, אם המצב סוער ביניכם בתקופה זו, אם הם לא מעוניינים להקשיב (בין אם אמרו זאת מפורשות ובין אם הם רק מגלגלים עיניים ו"מורידים מסך" בכל פעם שאתם רק מנסים לדבר איתם על זה), שחררו ופנו לקבל יעוץ. הנזק שבאכילה מוגזמת בארוחה ספציפית הוא נמוך עשרות מונים מנזק של פגיעה עתידית במערכות היחסים שלהם אתכם, עם גופם ועם האוכל.

מזמינה אתכם לנסות את הגישה הזו בארוחות החג. יש לכם סיפור או שאלה? כתבו לי, ואשמח לשמוע!