"אמא, אני רוצה לשחק איתך…"
"עוד שניה מתוקה.
אני רק מסיימת פה משהו וכבר מתפנה אליך.”
"אבא, בוא תראה מה הכנתי!”
"תכף, אני מחתל את אחותך וכבר מגיע”.
"אמא, אבל אני רוצה שאת תציירי איתי!”
"נו, את לא רואה שאני מנסה להשכיב את אחותך לישון?!”
"אמא…אני רעבה… בא לי משהו טעים…”
"מה רעבה? הרגע סיימת ארוחה!
את בטוחה שאת רעבה? מה את רוצה: מעדן? כריך? פרי?…”
אוכל הוא הרבה מעבר ל"רק" אוכל. הוא שפה.
משמש כדרך תקשורת.
הילדים שלנו, כבר משחר ינקותם לומדים את זה.
אוכל- עבורינו כהורים וכאמהות בפרט, הוא משמעותי מאד.
האמונה הרווחת היא שאם הילד שלי אוכל טוב- אני אמא טובה.
אין מה לעשות, זה בדנ”א שלנו….
אז אם הילד שלי רעב, אעשה הכל כדי לעזור לו.
בעיקר אם אני מרגישה קצת (או הרבה)
רגשות אשמה על כך שאני מזניחה אותו.
אולי בגלל שנולדה לו אחות חדשה?
או אולי בגלל סיבה אחרת…
אז לשחק איתו אין לי זמן כרגע, וגם לא לקרוא איתו סיפור.
ויש לי ציפייה שבגילו כבר יתלבש בעצמו,
ואולי גם ישחק לבד, וזה מאד נוח לי.
אבל הוא רוצה את היחס.
ואם בקשת אוכל תביא לו את היחס הזה, הוא יבקש אותו.
והרבה.
וזה כמובן לא קשור בכלל לרעב.
שימו לב, מתי הילד מבקש לאכול.